<h1>רבינו חננאל — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] בהמת ארנונא. פירוש בהמה שיש בה שותפות לגוי פטורה מן הבכורה, דבהדיא קימא לן [בכורות ב' ב'] כל יד גוי באמצע פטורה מן הבכורה, ואע"ג דמצי מסלק ליה לגוי בדמי, מאי טעמא בהמה אית לה קלא, כלומר דהאי בהמה דגוי היא ולא אתו למימר דישראל היא וקא אכיל בוכרי, אבל עיסת ארנונא אע"ג דלא מצי מסלק ליה לגוי מינה חייבת בחלה, דהא לית לה קלא. ת"ר גוי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק ישראל להוציאו מידו של גוי ולבערו, הפקידו אצלו חייב לבער, אלא אם כן ייחד לו בית שאין זקוק לבער, דהא יחד לו בית ולאו ברשותיה דישראל קאי. למימרא דשכירות קניא, והתנן בע"ז סוף פ"ק [כ"א ע"א] אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו ע"ז וכתיב [דברים ז'] לא תביא תועבה אל ביתך, ואי ס"ד דשכירות קניא לאו ביתך הוא. ושנינן לעולם שכירות לא קניא, ושאני הכא דכתיב לא ימצא, כל חמץ שמצוי בידך אסרה תורה והאי כיון דיחד לו בית יצא מידו זה החמץ ואינו מצוי בידו.
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים ז' ע"ב] וכל המצות כלן מברך עליהן קודם עשייתן, חוץ מן הטבילה בלבד, כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה. יש מי שאומר דבטבילה דגר בלבד הוא זה הדבר, דתנן [לקמן צ"ב ע"א] עלה וב"ה אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דגרסינן [בכורות כ"ז ע"א] נדה קוצה לה חלה והלא נדה טמאה היא ומברכת וקוצה לה חלה. ויש אומרין כל טמא אינו מברך אלא אחר הטבילה, דתנן בתרומות פ"א [מ"ו] חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי, ואמרינן בגמ' [ירושלמי ה"ד] הללו חמשה אין תורמין לכתחלה, יש מהם מפני הברכה, והם האלם והערום ובעל קרי מפני שאינן יכולין לברך ולתרום, ויש מהן שאין מכוונים את המובחר והן הסומא והשכור. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תחנונים, כלומר ידי תפלה לא יצא. שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו גידופין. איזהו שתוי, זה ששתה רביעית. שכור ששתה יותר מרביעית. ר' זירא בעי קמיה דר' אסי, שכור מהו לברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת אפילו מדומדם וכו'.
[פסחים מ"ו ע"ב] נימא בטובת הנאה קא מפלגי. פירוש אותה הנאה שיש לו לישראל לתת חלתו לאיזה כהן שירצה, אע"פ שעיקר חלה חייב ליתנה לכהן, אבל יש לו לבחור כהן לתתה לו שיחזיק לו טובה, אותה הנאה ממון היא. ור' אליעזר אומר דממונו הוא וחייב עליה בבל יראה ובל ימצא, ור' יהושע אומר אינו ממונו, דאי מקדש בה אשה אינה מקודשת, לפיכך אינו חייב עליה כלל. ודחינן לא כולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, ובהואיל פליגי, ר' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עליה ומפריש אחריתי. כלומר הולך אצל חכם ואומר טעיתי וקריתי עליה שם חלה, ומתירה לו החכם ויוצאת לחולין, ונמצאת ממונו, לפיכך עכשיו חייב עליה. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל השתא מיהא לא איתשל עלה ומי יימר דמיתשיל עלה. והילכתא כר' אליעזר. והמנהג בבני ישראל להפריש בצק מראשית העיסה לשום חלה ומברך עליו ושורפו. ומפריש חלה אחרת ונותנה לכהן. וכיון שאסור לשרוף קדשים [ביו"ט] אופין בצק ההוא ונותנו לכהן קטן ואוכלו, ואם אין כהן קטן מניחו אפוי לשורפו במוצאי יום טוב. ומסקנא כר' אליעזר. וכולהו הני בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוצה לארץ שאין אוכלין חוליהן בטהרה, כהן קטן שלא ראה קרי, ובת כהן קטנה שלא פירסה נידה מותרין לאכול חלה טמאה כשמואל, דאמר [בכורות כ"ז ע"א] אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו. ואמרינן אמר רבינא הילכך נידה קוצה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן, שקלא בריש מסא ושדיא לתנורא. והדר מפריש חלה אחרת כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו גדול טמא, וקיימא לן כרבינא.
<h2>דף לג.</h2>
[פסחים צ"ה ע"ב] מתני' הפסח שבא בטומאה לא יאכלו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין וכו'. אוקימנא לר' יהושע דתאני פסח הבא בטומאה שאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות, יכול יהו חייבין, ת"ל [ויקרא ז'] כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר, נאכלין לטהורין חייבין עליו משום טומאה וכו'. בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה מהו, מדאשתרי טומאת עזרה אשתרי נמי טומאת היכל כו'. ופשיט רבא בלישנא קמא דלא אשתרי ובלישנא בתרא משמע דאשתרי. בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונגעו באימורי פסח והן חלבי פסח [הבא] בטומאה מהו. [צ"ו א'] מדאשתרי טומאת בשר אשתרי נמי טומאת החלבים או לא. ופשיט רבא טומאת אימורין מטומאת בשר איתרבו, שנאמר אשר לה' לרבות האימורין, וכיון דליתה לטומאת בשר ליתה לטומאת אימורין.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים ט"ו ע"א] מתני' אמר רבי מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח כו'. סברינן דתנא דמתני' סבר שיש לאדם לטמא התרומה הטהורה בידים, לא שנא אב הטומאה ולא שנא ולד הטומאה הכל מדאורייתא, ומאי מדבריהם מדברי ר' יהושע דחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, ואמר ר' יהושע אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ואם היתה מכוסה יגלנה, כלומר יעשה אלו הדברים אולי יפול בה שרץ, או יבא אדם טמא ויגע בה ותטמא כדי ליהנות ממנה, כדכתיב [במדבר י"ח] ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, וכתיב ונתתי לך בשתיהן הכתוב מדבר. ומפורש ביבמות בפרק הערל [ע"ג ע"ב] דאמר ר' אבהו כתיב לא בערתי ממנו בטמא, ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמא. ודחינן אימור דאמר ר' יהושע לגרום לו טומאה בעלמא אבל לטמאה בידים מי אמר. אלא הא רבי יהושע דתני בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה אף יטמאנה ביד. ודחינן אי הכי מדבריו היה צריך לשנות התנא, כלומר שהוא ר' יהושע לבדו למה שנה מדבריהם. וקשיא לן ולמה לא דחה בזו התשובה בתיובתא דאותבינן למעלה מזו, אלא פירק לו כגון שנולד בה ספק טומאה. ואית לן לשנויי לפי שכך דרך התלמוד כל מקום שיש ראיות לדחות דברי המקשה שתים שלש דוחה באחת מהן ואע"פ שיש אחרות, וכשישתבר אחת ישיב אחרת. ופרקינן עכשיו בזו הכי קאמר ממחלוקתן של ר' אליעזר ור' יהושע שמעינן הכי, ואמרינן דיקא נמי דקתני מודה ר' אליעזר ורבי יהושע ש"מ. וכן אמר רב נחמן מתני' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דאורייתא ותרווייהו טומאה דאורייתא הוא ומאי מדבריהם מדברי ר' אליעזר ור' יהושע.
ואחרי כל הדברים הללו חזרנו למשנתנו ואמרינן [פסחים כ' ע"ב] רב חסדא רמי פסחא אפסחא, תנן במתני' כי אמר ר' יוסי על התלויה ועל הטמאה נחלקו, ר' אליעזר אומר תשרף זו בעצמה וזו בעצמה, ור' יהושע אומר שתיהן כאחת, איני והתניא אמר ר' יוסי אין הנדון דומה לראיה כו' עד אבל היאך נשרוף אפילו תלויה עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה, פי' התלויה. ומשני משנתנו כר' שמעון, דמתני ששורפין התלויה והטמאה יחדו דברי יהושע, וברייתא דקתני אבל היאך נשרוף אפילו תלויה וטמאה כאחת שמא יבא אליהו ויטהרנה ר' יוסי היא אליבא דר' יהושע. ומקשינן והא ר' יוסי היא, דקתני במתני' כי ר' יהושע אומר התלויה והטמאה שתיהן כאחת ואיך מוקמת לה לברייתא כר' יוסי שדבריו בברייתא חילוף במשנה, דתניא אבל היאך נשרוף אפילו תלויה עם הטמאה. ושנינן הכי קאמר ליה ר' יוסי לר' מאיר, לדידי אפילו תלויה עם הטמאה אין שורפין, אלא אפילו לר' שמעון אליבא דר' יהושע דמיקל, לא מיקל אלא בתלויה וטמאה, אבל טהורה וטמאה לא שרפינן. ר' יוסי בר' חנינא רמי תרומה אפסח ומשני, איך אתה שונה שר' יהושע אומר שתים כאחת, שנמצא מטמא התלויה בידים, והלא בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה לא התיר לטמותה בידים אלא ע"י גרמא. ומשני כרב חסדא, כי זה ששנינו במשנה ר' יוסי אפילו לר' שמעון שמיקל אליבא דר' יהושע השיב לר' מאיר, ומשנה דתרומה אליבא דר' יהושע שנאה ר' יוסי אליבא דידיה דמחמיר.
<h2>דף מ.</h2>
[פסחים פ"ו ע"א] ת"ש מהא דתנן בתחלת כלים אבא שאול אומר עליות בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים כו' הרי העליות נתקדשו. ודחי רב יוסף וכי מהיכל נותיב איניש. כלומר שאני היכל דרחמנא גזר הכי שנאמר [דה"א כ"ח] ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ת"ש מהא דתנן במעשר שני פ"ג [מ"ח] הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש הנה הגגות נתקדשו. ומשני רב חסדא הגגות הללו שוין לקרקע עזרה וכקרקע הן חשובין. אי הכי אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות בקדש תוכן קדש וגגותיהן חול, ואי ס"ד בשוין גגות הללו לקרקע עזרה, הויא להו מחילות ואמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו אמאי תנן תוכן קדש. כי אמר ר' יוחנן בפתוחות להר הבית, כי תניא ההיא בפתוחות לעזרה. והתניא ר' יהודה אומר מחילות שתחת ההיכל חול. ושנינן בפתוחות לחול. ת"ש וגגו של היכל קדש. ומתמהינן ותסברא גגין מי קדשי. והא קתני סיפא גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשי קלים. ואלא קשיא וגגו של היכל קדש. ושנינן באותן שתי אמות. כלומר, הא דתניא גגו של היכל קדש באותן שתי אמות, כדתנן במסכת כלים (פי"ו) (פי"ז) שתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מזרחית דרומית. יש מי שאומר מדת ב' אמות של כסף או של זהב כגון שרביט היו עשויות ומונחות באותו מקום ובהן היו משערין ונותנין לאומנין ולוקחין. ויש אומרים מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הבירה ועשו בה בנין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקודש ותוספת חצי אצבע בקרן מזרחית (דרומית) [צפונית] בנין אמה ואחרת יתירה עליהן בקרן מזרחית דרומית. ומפורש במנחות פרק שתי הלחם [צ"ח ע"א] נילושות אחת אחת, כיון שהביא משנה זו גררה ופרקה, פירש ענין שושן הבירה הנזכר בה. תנן התם במדות פ"א [מ"ג] שער המזרחי ועליו שושן הבירה צורה, מאי טעמא רב יצחק בר אבדימי ורב חסדא חד אמר כדי שידעו מהיכן באו, כלומר בעונותיכם גליתם לבבל ועתה משם עליתם, וכל זמן שרואין אותה הצורה זוכרין הגלות והדורות הבאין מספרין לבניהם, וחד אמר כדי שתהא אימת מלכות עליהן. כלומר, אע"פ שאנו כאן תחת מלכות פרס אנו. רבי ינאי אמר לעולם תהא אימת מלכות עליך שנאמר [שמות י"א] וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' ולא כתיב וירדת אתה. ר' יוחנן אמר מהכא [מ"א י"ח] ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו. ועלהו לתרופה, חזקיה אמר להתיר פה אלמים. בר קפרא אמר להתיר פה עקרות לקבל הריון. ואמרינן עלה ושתי אמות למה חד לדהבא וכספא וחדא לבנינא. כלומר כשנותנין לאומנין כותל לבנות דבר קצוב, כך וכך אמה בכך וכך דמים, נותנין אמה באמה הקטנה והן בונין באמה הגדולה, כדי שלא יהנו מן ההקדש יתר מכדי מלאכתן ויבואו לידי מעילה. וכן בכלי זהב כגון השולחן והמנורה וכיוצא בהן והחצוצרות וכיוצא בהן. פי' חומה שוה בקרקע עזרה כגון בר שורא והוא החל שעושין החל נמוך והחומה שחוץ ממנה גבוהה וזה נקרא חל וזו נקראת חומה.
<h2>דף נח.</h2>
[פסחים ו' ע"א] והני שלשים יום מאי עבידתייהו דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שנאמר [במדבר ט'] ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח, הנה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. רשב"ג אמר שתי שבתות, שנאמר [שם] וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית (בצאתם) [לצאתם] מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וגמר במדבר במדבר גזרה שוה שנאמר [שם א'] וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני וגו', מה במדבר הזה אחד בחדש (הזה) [הוה] אף במדבר האמור בענין פסח אחד בחדש (הזה) [הוה], קאי באחד לחדש ומזהיר על הפסח, הנה שתי שבתות. ואקשינן מעשה דניסן הוה ליה למכתב ברישא, למה פתח תחלת הספר בחדש השני ולאחר כמה ענינים הזכיר מעשה דניסן. ואמר משמיה דרב אין מוקדם ומאוחר בתורה, והני מילי בתרי עניני, כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני הכתוב בתחלת הספר שהוא ענין שאו את ראש כל עדת בני ישראל, וזה במדבר סיני בשנה השנית שהוא בחדש הראשון הכתוב אחרי כמה פרשיות, והוא ענין הפסח, כי האי גונא א' אין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא אע"פ שנכתב זה אחר זה, באמירה ובצואה ענין הפסח שהוא בחדש הראשון הוא נאמר תחלה ואחריו נאמר ענין הפקודים, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, דאי לא תימא הכי המדות שהתורה נדרשת בהן באות להתחלף, כי מה שאתה דן אותו בכלל ופרט כגון אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה כלל כל הבהמה, מן הבקר ומן הצאן פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, בקר וצאן אין מידי אחרינא לא, ואם תאמר אין מוקדם ומאוחר, שמא מן הבקר ומן הצאן תקריבו הקדימו בצואה ואחר כן נאמר מן הבהמה שנמצא פרט וכלל, וקיימא לן פרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט ואתרבו להו כל מילי, לפיכך אמרנו לעולם בחד ענינא המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. ואקשינן אי הכי דחיישינן כל כי האי גונא אפילו בתרי עניני נמי משכחת לה דדין כלל ופרט מתהפך לפרט וכלל כאשר כבר אמרנו בחד ענינא, הניחא לרבי דאמר [ב"ק פ"ה ע"א] כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט, כגון כויה תחת כויה כלל אפילו כויה שאין בה חבורה, בא חבורה תחת חבורה ופרט שהכויה יש בה חבורה, והם כלל ופרט המרוחקין זה מזה, כי פצע תחת פצע הפסיק ביניהם, ונמצאו רחוקים זה מזה, ואמרינן כי האי גונא אין דנין אותו בכלל ופרט, וכל שכן אם רחוקין בשני מקראות ומקרא אחד מפסיק ביניהן, אלא לבן עזאי דאמר אפילו כי האי גונא דנין אותו בכלל [ופרט] מאי איכא למימר. ושנינן לבן עזאי נמי דאמר דנין לא אמר אלא בענין אחד, דשתיהן הכויה והחבורה ענין הכאת הגוף וצער הן, אבל בתרי עניני לא אמר. וחלוקת ר' ובן עזאי מפורשת בפ' החובל בחבירו בתחלתו.
